מסכת חגיגה פרק ב

א אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים; ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. וכל המסתכל בארבעה דברים, רתוי לו כאילו לא בא לעולם--מה למעלן, מה למטן, מה לפנים, מה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם.

ב יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך; יהושוע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, ניתאי הארבלי אומר לסמוך; יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך; שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו; יצא מנחם, ונכנס שמאי. הלל אומר לסמוך, שמאי אומר שלא לסמוך. הראשונים היו נשיאים, והשניים אבות בית דין.

ג בית שמאי אומרין, מביאין שלמים, ואין סומכין עליהן; אבל לא עולות. בית הלל אומרין, מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהן.

ד עצרת שחלה להיות ערב שבת--בית שמאי אומרין, יום טבוח לאחר שבת; בית הלל אומרין, אין לה יום טבוח. מודים שאם חלה להיות בשבת--שיום טבוח לאחר שבת, ואין כוהן גדול מתלבש בכליו, ומותרים בספד ובתענית, שלא לקיים את דברי האומרים עצרת לאחר שבת.

ה נוטלין לידיים לחולין, ולמעשר, ולתרומה; ולקודש, מטבילין. ולחטאת--אם נטמאו ידיו, נטמא גופו.

ו טבל לחולין--הוחזק לחולין, ואסור למעשר; טבל למעשר--הוחזק למעשר, ואסור לתרומה; טבל לתרומה--הוחזק לתרומה, ואסור לקודש. טבל לקודש--הוחזק לקודש, ואסור לחטאת. טבל לחמור, מותר לקל; טבל ולא הוחזק, כאילו לא טבל.

ז בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והייתה מטפחתו מדרס לקודש; יוחנן בן גודגדה היה אוכל בטהרת הקודש כל ימיו, והייתה מטפחתו מדרס לחטאת.